<h1>ספר החינוך מצוה ק"ב</h1>
<h2>דף נט:</h2>
שנצטוו הכהנים לאכול בשר קצת מן הקרבנות כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם [שמות כ"ט] ואכלו אותם אשר כופר בהם, ואמרו זכרונם לברכה [פסחים נ"ט ע"ב] כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ועניין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן ומקום וזמן אכילתן בסדר שלו נכתבנו בעזרת השם. וכלל הדבר שכל בשר קרבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה חוץ מן האימורין שבהן, ואין לבעלים בהן כלום, ושם יתפרש גם כן מה הן האימורין. ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קדשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה. ואולם אין אכילת קדשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם, שבאכילת חטאת ואשם תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין, ואכילת קדשים קלים ותרומה לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן. משרשי המצוה היסוד הקבוע אצלינו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבותינו וכוונתינו לטוב, להשפיל הנפש המתאוה אשר בנו, ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצוות, ועל כן נצטוינו להתנהג בכל ענייני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותינו שם, גם בזכרינו אותו ממקומינו. ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקרבן שהכפרה תלויה בו להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שיאכל במקום קדוש, וכן שלא ישהו אכילתו הרבה כדי שלא יסריח ויהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בענין גדולה וחשיבות. דיני המצוה במקומן נאריך בהן קצת כמנהגינו. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה. ועובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המוגבל לו ביטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו. והרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה השם בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה.
